פסק-דין בתיק ת"א 113211/98

הנתבעת 4 עותרת לסילוקה על הסף של התובענה שהוגשה כלפיה. על פי האמור בכתב התביעה, סיפקה התובעת לנתבעת 1 פחים במשקל של 51 טון בשנת 1998, תמורת סך של כ-160,000 ש"ח. הנתבע 3 ערב לחיובי הנתבעת 1. הנתבעת 1 מסרה ביד התובעת שיקים בסך של כ-117,000 ש"ח (שחוללו). הטובין סופקו על פי תעודות משלוח אחדות. בתעודות המשלוח הופיעה תניית שימור בעלות, לפיה

"הסחורה הינה ותישאר רכושה הבלעדי של חברת דנסטיל בע"מ כל עוד לא שולם מחירה המלא והבעלות עליה תעבור אל הקונה אך ורק לאחר שישלם בפועל מלוא מחירה"

(סעיף 22 לתנאי המכירה הכלליים שבגב תעודות המשלוח).

לטענת התובעת, חרף כך שהנתבעת 1 לא שילמה את התמורה, העבירה היא את הפחים לנתבעת 2, אשר מכרה אותם לנתבעת 4. לשיטת התובעת, מכר זה אינו כדין, שכן הבעלות בטובין נותרה בידיה ולא עברה לנתבעות 1 או 2. על כן, עתרה היא לפס"ד המצהיר כי הבעלות בפחים היא של התובעת וכי על הנתבעים להשיב לה את הפחים המוחזקים בידיהם. כן עתרה היא לחיוב הנתבעים לשלם לה את שווי הטובין בהפחתת שווי הטובין שיוחזרו בפועל.

הנתבעת 4 כפרה בטענות התובעת. לגישתה, לא הייתה כל מניעה כי הנתבעת 2 תמכור לה את הטובין. יתר על כן. הנתבעת 4 רכשה את הטובין במסגרת "תקנת השוק". על כן, אין ממש בתובענה המופנית כלפיה.

הנתבעת 4 עותרת לסילוק התובענה על הסף, מן הטעם שאין תוקף לתניית שימור הבעלות ולו מכוח הלכת קולומבו (ע"א 455/89 קולומבו מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ , פ"ד מה (5) 490), שכן התנייה אינה אלא בגדר משכון מוסווה אשר לא נרשם. על כן, אין לה, לתנייה זו, תוקף כלפי צדדים שלישיים. אמנם כן, הלכת קולומבו (בה נפסק כאמור) בוטלה ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' גווילי ואח' , פ"ד נז (4) 385, אך ביטול זה אינו חל למפרע, כי אם מיום מתן פסה"ד ואילך ואף זאת באופן הדרגתי (בש"א (ת"א) 10394/03, פש"ר (ת"א) 1423/03 די. אי. טי. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' , דינים מחוזי כרך לד    (2) 524). מכאן, שבענייננו חלה הלכת קולומבו , אשר אינה מכירה בתניית שימור הבעלות במסגרת עיסקה מעין העיסקה דנן, שאינה עיסקת קונסיגנציה טיפוסית.

התובעת סבורה כי אין לקבל הבקשה. לשיטתה, יש תוקף לתניית שימור הבעלות. הפסיקה ששללה תוקף מתניות אלה, דנה במניעת העדפת נושים בגדר הליכי פירוק, מה שאין כן בענייננו, בו מדובר על צד תמים שנפל קרבן למרמה. יתר על כן. במקרה של רכישה מרמאי, נותרת בידי הבעלים המקורי זכות שביושר ועל הרוכש להראות כי רכש את הטובין בתמורה ובתום לב (רע"א 1096/97 אבו ג'ובה ואח' נ' פימן בע"מ ואח' , פ"ד נג (1) 481). החוזה שבין התובעת לבין הנתבעת 1 בוטל והבעלות בטובין לא עברה למי מן הנתבעים. יש אפוא מקום וצורך לדון בסוגיית תקנת השוק ואין לסלק התובענה על הסף, שכן היא מצדיקה שמיעת הראיות. לכך יש להוסיף את הזהירות המתבקשת מנקיטת הסעד הדרסטי של סילוק על הסף.

אכן, מקובל עליי כי הלכת קידוחי הצפון אינה בעלת תחולה רטרואקטיבית, כי אם בעלת תחולה פרוספקטיבית, קרי: ממועד מתן הפסק (19.5.03) ואילך, כפי שנקבע בפרשת די. אי. טי. הנ"ל (וראו גם ת"א (חי') 5704/01 המפתל בע"מ נ' ציילן קונסטרקשן קונטרקינג אימפרט ואח' , דינים שלום כרך כז 699). תניות שימור הבעלות בפרשתנו הן משנת 1998. הן נעשו עובר להלכת קידוחי הצפון . ברם, חוששני כי התובעת לא תיוושע מכך. דין הוא כי תניות שימור בעלות מן הסוג הנדון, הינן תניות אשר נועדו להסוות בטוחה אשר תישאר בידי התובעת בגדרי חוזה המכר לנתבעת 1. בטוחה שכזו חייבת הייתה למצוא ביטוי ברישום משכון (וליתר דיוק: רישום שיעבוד אצל רשם החברות). כך היה הדין בשנת 1998. דין זה שוב אינו בתוקף, אך כאמור יש להחיל את הדין החדש, שנתגבש בהלכת קידוחי הצפון , באופן הדרגתי, היינו על תניות שנעשו משנת 2003 ואילך.

זאת ועוד. התובעת טענה כי נותרה בידה בעלות שביושר, נוכח הלכת אבו ג'ובה הנ"ל. ברם, מקומו של טיעון ( עובדתי) זה נפקד מכתב התביעה, ולא בכדי. הלכת אבו ג'ובה נפסקה בשנת 1999 ואילו התובענה דנן הוגשה בשנת 1998. התובעת לא ייחסה תרמית לנתבעת 4 כי אם לנתבעים 1 - 3 בלבד. נניח שאתיר לתובעת לעתור לתיקון התובענה, על מנת לכלול בו טיעון המייחס לנתבעת 4 תרמית. שום תועלת לא תצמח לתובעת מכך, שכן עילה שאדניה בתרמית מצד הנתבעת 4, התיישנה כבר בחודש נובמבר 2005 (7 שנים לאחר הגשת התובענה), אם לא לפני כן. והלכה היא שאין מתירים תיקון תובענה ככל שהעילה שהוספתה מבוקשת, התיישנה: ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זיד , פ"ד לד (4) 126, 131;  רע"א 2435/98 דנגור ואח' נ' ליבנה ואח' , פ"ד נב (3) 427, 431; מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי 456; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 124 - 125).

בפרשת קירור הנ"ל נקבע (בעמ' 132) כי "די בייחוס היולי, בלתי מלא ובלתי מפורט של העובדות בכתב התביעה המקורי, לנתבע, כדי להניח נדבך שניתן לבנות עליו בקשת תיקון, אם בתקופת הביניים עברה תקופת ההתיישנות". לשון אחר: כל עוד נשתמרו מרכיבי היסוד של התובענה המקורית, מהם השתמעה חבות הנתבע - אין מניעה עקרונית מתיקון התובענה חרף חלוף תקופת ההתיישנות (ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר , פ"ד מב (3) 14, 18. אלא, שבענייננו מעלה העיון בכתב התביעה כי אין כל ייחוס, ולו ברמז, של תרמית לנתבעת 4. מכאן, שתיקון לא יציל את גורל התובענה.

אין אפוא מנוס ממחיקת התובענה כלפי הנתבעת 4, וכך אני מורה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת 4 ובשכ"ט עו"ד בסך 3000 ש"ח + מע"מ, להיום.

ניתנה היום, 09 בפברואר 2006 (י"א בשבט תשס"ו), בהעדר.